זה כואב לי לנשום,
אבל אני מזדהה עם הכאב.
לבשתי פרצוף עצוב,
ואף אחד לא ידע למה.
זה הבית, זה האחים, זה הבטן,
כשהסביבה השתנתה,
היו לי התפרצויות זעם
ואף אחד לא ידע למה.
זה האח, זה האחיין, זו הכלה.
ואני רק חושבת על אותם השנים
בהם הכאב הפיזי לא נע ולא נד לצערי.
כאב משבית חיים, שגרה ופנאי.
יש המתבוססים בדמם עד למותם.
מותי היה הצפייה, וההתבוססות הייתה השגרה.












































