ואני שוב זוחלת.
היא מפחידה,
אז אני עושה הפסקות,
צוברת כוחות
ושוב ממשיכה
העיקר לא ליפול לצדדים
והטיול הזה
מעצבן אותי
כי אני בודדה בו
ואף אחד לא מבין בו,
הדרך לכאורה ישרה
וההבנה שאני צריכה לחכות,
שאהיה גדולה,
ועד אז הפחדים מטרפת
גואים
אף פעם לא נחמדים.
השקר שומר על השגרה
שלך יציבה,
לכאורה נורמטיבית,
ואני העצובה נשארת מאחור
האם אני חולמת בעלטה,
האם אני סתם עייפה בשיעור
האם הגוף שלי בוגד בי
ואוטוטו יעלם,
מרוב עייפות וכאב,
ואני ממשיכה לחיות,
אולי גם אני חיה בכוחות השקר שלך?
ואם כן,
אז, ואו, כמה כבוד מזויף מגיע לו.
והעיוותים תלולים
תמיד אבסורדיים
תמיד מעגליים,
כמו מחשבות טורדניות,
שאני משוגעת,
כי אני לא מרגישה חיה,
וכי אתמול שמת לי משהו בשוקו
והרגשתי שגופי בתרדמת,
ותודעתי רואה אותך
מזדעזעת
עכשיו אחרי שמגדל הקלפים הזה
נפל עלייך,
אינך מסכן,
אני רוצה להשליך עלייך הכל,
גם את תחושת המשוגעות
גם את הדרך הצרה,
גם את אפיסת הכוחות,
גם את ההרגשה שהכול חלום,
כפי ששידרת לי כל הזמן,
כי
לא נותרה בי אחיזה בך
ואולי אני קצת חזקה,
אולי עדיין יותר מידי פגיעה,
אבל אני אמצא את דרכי
כי אני מרגישה חיה מיום ליום.
גם שאלת השאלות,
למה,
לפעמים כבר לא מעניינת אותי,
היא הצדקה זולה
הדחקה רעה
ובעיקר מבוי סתום
בדיוק כמו הנשמה שלך.
וההרגשה שהשתמשת בי?
שיצאת מסופק ומאושר בזמן
שאני דועכת, לאט לאט
נעלמת.
אני משתדלת כל כך להירפא ממך,
והפסיכולוגית שלי אומרת שאני
עושה עבודה נהדרת.
אני תוהה אם יש מקום לאהבה
ביני לבינך,
ביני לבין עצמי,
ביני לבין העולם,
וכל יום מגלה לי שאתה ואני
בתפקידים שונים, ביקומים מקבילים,
נוכל להיות חברים.
אבל למה להמשיך להזות?
וזה המעט שיישאר לך ממני,
כי אני הולכת להגביר את הווליום
של המחשבות ''החדשות'' שלי.












































